פסק-דין בתיק ע"א 8154/03

הנשיא א' ברק:

           ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' ארבל) שקיבל את ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט י' שנלר) בת"א 1580/01.

העובדות וההליכים

1.        המערער, נהג משאית, הגיש (ביום 8.2.01) תביעה בגין נזקי גוף שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 9.7.00. בית משפט השלום קבע, כי המערער הוביל מטען במשאיתו, ולשם פריקתו ניתק את עגלת המטען מהמשאית. בתום הפריקה פנה המערער לחבר את העגלה בחזרה למשאית. בשלב זה, עת שהתובע ניסה לעבור מעל ליצול המשאית, נתפסה רגלו בצד ימין של שרשרת המחברת את העגלה למשאית, והוא נפל ופצע את ברכו.

2.        בבית משפט השלום בפתח-תקווה העלתה המשיבה את הטענה כי אין מדובר בתאונת דרכים כפי שזו מוגדרת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק). לאחר שמיעת העדויות, קבע בית המשפט כי האירוע נכנס לגדר פעולה הקשורה לשימוש ברכב מנועי למטרה תחבורתית. משכך, נקבע כי מדובר בתאונת דרכים.

3.        על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, לאחר מתן רשות. נקבע, כי אין לראות בפציעת המערער משום תאונת דרכים כפי שזו מוגדרת בחוק. כך, משום שפעולת המערער נכנסת לגדר חריג ה"פריקה וטעינה" בחוק, וממילא אין לראות בפעולת המערער משום "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית בחוק. כן נכתב, כי יש לבטל את החלטת בית משפט השלום ולדחות את התביעה נגד המשיבה.

4.        על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו, בו חזר המערער על טענותיו כי יש לראות את האירוע כתאונת דרכים לפי ההגדרה בחוק. ביום 8.2.05 ניתן פסק-דיננו בערעור, אשר הורה על מחיקתו על הסף. קבענו כי היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, שכן מדובר בערעור ב"גלגול שלישי" המחייב קבלת רשות בטרם ידון לגופו.

5.        ביום 10.2.05 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין. לדבריו, בהחלטה מיום 2.11.03 החליט רשם בית המשפט העליון ע' שחם, במסגרת הליך של פטור מעירבון, כי הכף נוטה לטובת הכרה בקיומו של ערעור בזכות במקרה דנן. לטענת המערער, משקבע הרשם כי ניתן להגיש את הערעור בזכות, לא יכול בית המשפט למוחקו. בהחלטתנו (מיום 22.3.05) החלטנו לבטל את פסק הדין. קבענו שם כי:

"אכן, החלטת הרשם נשמטה מעינינו עת מתן פסק הדין. על כן, אנו מבטלים את פסק דיננו, ומורים לצדדים להשלים טיעוניהם בתוך 14 ימים בשאלת ההליך הראוי במקרה דנן, קרי, האם מדובר בהליך של ערעור בזכות, או הליך המצדיק הגשת בקשת רשות ערעור. על יסוד הודעות אלה יינתן פסק הדין בערעור."

בהתאם להחלטתנו, השלימו הצדדים טיעוניהם באשר להליך הראוי במקרה דנן.

טענות הצדדים

6.        לטענת המערער, אילו בית המשפט המחוזי היה מסתפק בקביעה כי אין האירוע נכנס לגדר הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק, אכן היה צורך בהגשת בקשת רשות ערעור. אולם, מוסיף המערער, בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי התביעה כנגד המשיבה נדחית. כלומר, משדחה בית המשפט המחוזי את התביעה לגופה, ומשלא הוחזר ההליך לבית משפט השלום, הרי שהיה בכך מעשה בית דין שהביא לסיום ההליך כולו. ולכן, הדרך לערער על קביעה זו, כך לדברי המערער, הייתה בדרך של ערעור בזכות, משמדובר למעשה בפסק-דין של ערכאה ראשונה. המערער מבקש להבחין בין המרכיב הערעורי שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבין המרכיב הדיוני. באשר למרכיב הערעורי, הוא המרכיב הקובע שאין מדובר בתאונת דרכים, הדרך לערער על רכיב זה היא על-ידי בקשת רשות ערעור. אך בכל הנוגע לרכיב הדיוני, רכיב זה מסיים למעשה את ההתדיינות, וזהו פסק-דין של ערכאה דיונית הנתון לערעור בזכות לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). לטענת המערער, די בכך שקיימת זכות ערעור על מרכיב אחד של החלטה, על מנת שניתן יהיה לתקוף, במסגרת ערעור בזכות, גם עניינים שברגיל היו נתונים לתקיפה בדרך של ערעור ברשות בלבד. לחילופין, מבקש המערער לקבל ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, לאור נסיבות המקרה.

7.        המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-דיננו מיום 8.2.05. לטענתה, אין חשיבות לסיפא שבהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה התביעה נדחית, שכן מדובר בתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים, ומשלא נתקיימה ההגדרה שבחוק, ממילא נדחית התובענה כולה. לפיכך, אין משמעות אופרטיבית בהחזרת התיק לבית משפט השלום, כאשר מהחלטת בית המשפט, גם לולא הסיפא, ברור כי התביעה נדחית. עוד טוענת המשיבה, כי משדנו שתי ערכאות בשאלה שבמחלוקת - האם האירוע נופל בגדר תאונת דרכים - הרי שדיון נוסף, שלישי במספר, בשאלה זו, מחייב הגשת בקשת רשות ערעור.

דיון

8.        אחר שעיינו בהחלטת הרשם ובתגובות הצדדים, לא מצאנו מקום לשנות מפסק-דיננו מיום 8.2.05, ואנו נותרים בדעתנו כי דינו של הערעור להימחק על הסף, משלא הוגשה בקשת רשות ערעור והערעור הוגש כערעור בזכות. סעיף 41 לחוק בתי המשפט קובע:

"41. ערעור

(א) פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.

(ב) החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין."

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בשבתו כערכאת ערעור על בית משפט השלום. ערעור על החלטה זו, לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט, מחייב קבלת רשות, ומשזו לא נתקבלה דין הערעור להימחק על הסף (ע"א 585/84 נאזי נ' הממונה על המרשם (לא פורסם)). המערער מנסה להיבנות באמצעות ההבחנה בין המרכיב הערעורי שבפסק הדין, לבין המרכיב הדיוני. ברם, לא מצאנו ממש באבחנה זו בנסיבות המקרה שבפנינו. דעתנו היא שהסיפא שבהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה התביעה נדחית, אינה מעלה או מורידה לשאלת ההליך המתאים במקרה זה. הן החלטת בית משפט השלום, והן החלטת בית המשפט המחוזי עסקו בנושא אחד: האם האירוע נשוא התובענה עונה להגדרה של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. הדיון בשתי ערכאות אלה סב סביב שאלה זו בלבד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור עסק באופן בלעדי בסוגיה זו. הערעור שהוגש לבית המשפט העליון הוקדש אף הוא לשאלה זו, ולשאלה זו בלבד. לו היינו צריכים לפסוק במחלוקת זו, היינו הערכאה השלישית שנדרשת לעניין. על-פי הוראותיו של סעיף 41 לחוק בתי המשפט, במקרה כזה היה על המערער לבקש רשות ערעור.